רן הדרי | להיות שם

כשמביטים מנקודת תצפית בנוף, קולטות העיניים באחת את המרחב כולו. כשמביטים שוב בנוף ורוצים להכירו, מפרקים אותו למקטעים וקוראים להם בשמות, למשל: שמיים, רכס השומרון מווריד באופק, דוק של אור נוגע בצמרות, שורת ברושים תוחמת פרדס רחוק כמו לחמניות בסל, שבילים נחשפים בין עצים, פיסת אדמה – עמק חפר.

צייר, כשהוא מתבונן, ראשית עליו לשכוח את כל אשר ידע. למחוק את השמות, להניח לדימויים, להתעלם מהפרטים, לזנוח את הסיפור. הוא מוצא את מקומו, מכין את כלי עבודתו, את עיניו מצמצם ופוקח, את ליבו זוקף. הוא מעשן לאט את הסיגריה שלו. האוויר שנכנס מתחיל להתערבב עם האוויר שיוצא. אז יתחיל לרשום.

 השפה הציורית הנטורליסטית והנוקשה, שאפיינה את הדרי בעבר, מצויה בסדרה זו כבסיס או כיסוד, שעליו מושתת ציור בעל איכויות מרובדות יותר הן מבחינת הצבע והן מבחינת הצורה. הנוף הופך למתומצת ומזוקק, כמעט מינימליסטי, באופן שמצליח להעצים את תחושת התנועה, מזג האוויר והזמן. ניכרת ההתעקשות על ההתבוננות והחיפוש אחר המיחבר הצורני, שיבטא את היסוד האסתטי והמושך שגלום במקום, כגילוי של ארץ חדשה. עם זאת, מתקיים בציורים דיאלוג עם המקום, שנובע מהתחברות אישית אל הסביבה. כמו הבתים של תל-אביב, שהופיעו ברבים מציוריו הקודמים כך גם שדות עמק חפר שייכים למרחב היומיומי של האמן.

אופן הראייה של הדרי נטוע במסורת של ציור מתוך עמדת התבוננות, שהנה בעלת משקל תרבותי רחב, וכמו-כן הוא מתכתב עם ציור נוף של ארץ-ישראל, אשר לו גם משמעויות מקומיות. התוקף של סדרת הציורים מונע הן מן החזרה אל אותה נקודת תצפית והן מהיחסים המצויים בתוך מסגרת הציור ומחוצה לה – קטעי הנוף נושאים מקורות והשפעות של ציור ומתפקדים באופן פורמליסטי, ויחד עם זאת מעוררים שאלות של זהות, מקום וייצוג.

את מכלול העבודות ניתן לראות גם כעבודה אחת גדולה, במהלכה מחפש האמן דיוק פנימי של האפשרויות הציוריות – נגיעת מכחול רועדת, או משיכה איתנה, קו תוחם, גודש של צבע ושקיפות – שהופכים לשפה ייחודית, הניתנת לזיהוי. אולם בכל מקטע נשמרת תחושה חד פעמית וייחודית, שאינה הופכת לנוסחה ומאפשרת מחדש גילוי של ארץ זרה – התקרבות, ידיעה, התחברות ושוב שכחה.

ענת בדר, 2011-17