אתי לב | זיכרונות

 אוצר: יובל בן שלוש 

אתי לב ציורים 2016

"הזיכרון הוא הקשר שלנו עם המציאות, ההיגיון, הרגש, אפילו הפעילות. בלעדיו איננו כלום".                                                                                        

                                                                                                            לואיס בוניואל

מבט אל ציוריה החדשים של האמנית אתי לב שולח את הצופה למסע. מסע של צבע אך גם מסע של רגש. לב המציירת מאז הייתה בת 15 ידועה כבר שנים כמי שבדומה ליצירותיו של אמן המופשט הנודע ואסילי קנדינסקי מציירת ציורים הנראים כמעט כיצירה מוסיקלית.

כמו בתערוכותיה הקודמות גם הפעם יוצרת לב בפרץ עז של צבעוניות. במהלך השנה החולפת יצרה לב סדרה של כ- 40 עבודות המוצגות בתערוכה הנוכחית. הצבעים בהם היא "מנגנת" ואלו שהפכו לסימן ההיכר שלה הם בעיקר תכלת, אדום, כתום וצהוב חרדלי.,  אלא שהפעם לראשונה היא מכניסה אל ה"קונצרט" שלה גם את הצבע השחור. צבע שאינו צבע אלא כזה ה"בולע" את כל הצבעים. באחד הציורים בוקע השחור במרכז, בקטן, נדמה לדמות אישה הרוכנת קדימה. שחור המציץ לרגע כשסביבו ממשיכה לב ועוטפת הכל באור החרדלי, בכתום, בטורקיז ובתכלת המזוהים כידה המובהקת של האמנית. השחור שב ובוקע בלא מעט מהציורים בסדרה, בכל פעם "הוא מעז" באופן שונה. פעמים נדמה שהוא מבקש "לומר" דבר מה שונה ממה ש"נאמר" על ידי הצבעים האחרים. פעם אחת בתוך "חגיגת" הצבע הוא מופיע ב – X גדול מבקש להזכיר שעם כל יופיו של העולם יש גם מציאות אחרת. בציור אחר, הוא הוא העיקר. מופיע כמעיין ציור בתוך ציור. מרובע חזק דומיננטי במרכז ההוויה הציורית. אז, גם בוחרת לב לחתום את שמה בשחור הזה, קושרת קשר אל המוטיב המרכזי.

על אף שמראשית דרכה ראתה את עצמה כיוצרת של אמנות מופשטת, כזו המדברת בעיקר בצלילים, כמעט תמיד ניתן למצוא אצל לב מוטיבים פיגורטיביים המבצבצים מתחת לפני השטח. חלונות, סולמות, בעיקר סממני גריד ריבועיים המנסים למצוא שקט בתוך האי שקט, סדר בתוך האי סדר.

האמן הנודע פאבלו פיקסו אמר תמיד כי גם המופשט מתחיל במשהו, באטיוד פיגורטיבי. לב פועלת בעיקר מתוך רגש, אולם גם בתוך אותם אטיודים מוסיקליים היא מבקשת לסמן דבר מה. ההוויה האנושית מצויה שם, כמו בציורי העבר בהם היא מציירת את דמותה של אמה. הפעם מגיחה דמות אדם בכחול בתוך מסגרת כתומה. לא ברור אם זה גבר או אישה אבל בתוך הצבעוניות העזה, העוטפת, בולטת פתע הדמות בתוך הקופסא, נטולת זהות, נטולת ישות ממשית, מעין זיכרון למישהו או משהו מפעם.

סבה של לב, האמן אברהם זרחיה, היה מורה בבית הספר הגבוה לאמנות בצלאל בירושלים בשנות העשרים. על אף שהנכדה "מדברת" בשפת המופשט ובסגנון מודרני היא מודה שמורשת הסב והזיכרונות מבית סבא עדיין צפים ועולים בחייה כמו גם באמנותה. בביתה נותרו מעט מיצירותיו ודמותו של הסב כמו גם דמויות אחרות במשפחתה מציצות מצילומים בבית ובסטודיו הביתי.

לב ילידת ירושלים החלה את דרכה אצל אליהו גת בהמשך למדה אצל שמעון אבני ואצל אלקלעי וכפי שהיא תמיד מעידה: "הכל התחיל מכתמים". כך בנוסף לסימנים הפיגורטיביים שהיא מפזרת ביצירותיה, נדמה שגם הצורות הגיאומטריות והכתמים הם אזכורים, או בבחינת אסוציאציות לאירועים ואנשים שהיו ואינם עוד. אותו מרובע שחור שפסים אדומים מפלחים אותו, מקבל אצל לב ישות כמעט אנושית.

את שמה חותמת לב לא כמו רוב האמנים בשחור סמכותי, אלא חתימתה נמרחת תמיד בצבע הדומיננטי של הקומפוזיציה. היא חותמת בתכלת, בטורקיז ובאדום ושמה הופך לחלק מהגריד של התמונה, מתמזג פנימה כאילו אומרת האמנית: "אני כאן, כל כולי וגם חתימתי היא חלק משפת הציור שלי".

עוצמת הציור אצל לב עוברת ללא ספק גם דרך הטכניקה שבה היא עובדת. בעזרת מכחולים, שפכטלים וכליי עזר שונים היא בוחרת שלא להשטיח את הצבע אלא להיפך, היא יוצרת על משטח הציור טקסטורות עזות. לב מורחת את הצבעים במלוא העוז נדמה שהיא כמעט מפסלת בהם.

מבט כללי על תערוכתה של לב נדמה כהתבוננות בפריימים רבים המרכיבים בסופו של דבר סרט אחד. הסרט שלה ואולי גם שלנו.

מירי קרימולובסקי , מבקרת אמנות.