אורנה דגני | אחד העם פינת הרצל

אוצרת: אירנה גורדון

אורנה דגני: אחד העם פינת הרצל

הנוף העירוני המשתנה באגרסיביות הוא הבסיס ליצירתה של אורנה דגני, המציירת בצבעי שמן, עפרונות וצבעי פסטל. ממנו היא פורשת למחוזות הנוגעים בשפת הציור, במשמעות הייצוג ובתחושות התנגדות ומחאה אל מול המציאות העכשווית. דגני בוחרת להפנות את הזרקור אל המטמורפוזות האורבניות הניזונות מהכוחות הפוליטיים והפיננסיים הגדולים. בסדרת הציורים הנוכחית היא מתמקדת בבנייה העירונית בשלביה השונים ובפועלי הבניין המסתתרים־נגלים בינות לפיגומים וליריעות. הציור שלה אינו תיעוד ואינו עוסק בהאדרת הסצנות או בדרמטיזציה שלהן. על בסיס תצלומים שצולמו לאורך זמן היא הופכת את הבנייה, את אותם מצבי ביניים של נראות, לזירה של סטרוקטורות ומשטחי צבע.

במשך כשנה היא עקבה אחר פעולות שימורם וחידושם של שלושה בניינים בתל אביב, במרכזם בית ליטוינסקי, אחד העם 22, שהיה אחד הבתים הראשונים בשכונת אחוזת בית בימיה הראשונים של תל אביב, כאשר בקצה הרחוב, במקום מפגש הרחובות הרצל ואחד העם, על שם אבות הציונות, ניצבה גימנסיה הרצליה, בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם, שנחנך ב־1905. בית ליטוינסקי הוקם ב־1909 על ידי סוחר אמיד שעלה מאודסה בשם יעקב אלחנן ליטוינסקי, ועד לשנות ה־30 המשיך להיבנות בשלבים וקיבל את אופיו האקלקטי. הבית היה אחד המפוארים והמרווחים באותה התקופה, אך מאוחר יותר נעזב והיה שרוי בהזנחה במשך שנים רבות. תהליך חידושו המקיף והקפדני היה כמו במרבית הפרויקטים לשימור בארץ חלק מעסקת נדל"ן שבה היזם המממן את השימור מפוצה באחוזי בנייה גדולים. ואכן, בניין מגורים ענק ממדים, השייך לחברת הנדל"ן שהתחייבה לשימור, מטיל כעת את צלו על בית ליטוינסקי מצד אחד ועל בית היסטורי אחר מצד שני – בית אדלר, שמזלו שפר עליו עוד פחות, כאשר אחד מעמודי רב־הקומות נעוץ בקרבו, עמוד אחר חובק אותו מימינו, ובפנים הוא הוסב לחדר כושר לדיירי בניין המגורים. בית ליטוינסקי עצמו עומד ריק, וייעודו על ידי היזם עדיין לא ברור.

דגני, דור שני בתל אביב, שסבה עבד בסלילת כבישים בעיר הצעירה וסביבותיה בשנות ה־20, מקבלת את השראתה מן המציאות סביבה. היא מבקשת לאפיין באמצעות הציור את החיים בזמן ובמקום הנוכחיים. היא מציירת את העירוניות לא בעדשה רחבה, לא כנוף הנראה מנקודת תצפית מרוחקת, אלא בקלוז־אפ חריף, ממקדת את מבטה בקרביים של התרחשות מסוימת אחת, זו של הפיגומים, של הפועלים העובדים עליהם ושל אמצעי הכיסוי המשמשים בתהליך הבנייה. אלה הופכים בציוריה למוטיבים צורניים ומטפוריים כאחד.

מבחינה צורנית, יריעות הניילון והברזנט, שקופות או אטומות, הופכות למערכים של תנועה ולמרחבי צבע שכמעט מגיעים להפשטה, עד לנקודה שהם פוגשים חלק מן הקונסטרוקציה של הדימוי ושל הציור כאחד. דגני בוחרת לעסוק בייצוג של צורות שעדיין אינן מושלמות ושלמות, שנמצאות בכאוס חזותי, ולהפוך אותן למערך ציורי נהיר. מבחינה מטפורית, מצבי הביניים של הבנייה, על דמויותיהם של הפועלים המשולבות־כלואות בתוך הקונסטרוקציה הציורית והממשית, ממפים את התהליכים המנוגדים של התחדשות על חשבון המורשת התרבותית לשם יצירת הון, תהליכים המשנים לא רק פני העיר אלא את אורחות החיים, את דרכי החשיבה, את האנשים עצמם. בחלק מהציורים מופיעים לא מעט מרכיבים אירוניים וביקורתיים באופן גלוי. בציורים אחרים מצביעה הקומפוזיציה החזותית על עצמה, על מחול של משטחים וצורות, אטימויות ושקיפויות המבקשים להגיע לשיווי משקל.

לצד סדרת ציורי הבנייה משולבת בתערוכה סדרת ציורי פסטל של עצי דקל, אקליפטוס וברוש בני עשרות שנים הנעקרים מאדמת העיר בעטיה של הבנייה המאסיבית ומותירים אותה שוממה מצמחייה שהנה כה חיונית לחיים האורבניים. בעבודות חדשות אלה, הממשיכות את תערוכתה הקודמת בבית האמנים בתל אביב לפני כשנתיים, היא מעניקה לעצים מקום הרואי, כמעט נשגב, כאשר היא מציגה אותם במלוא תפארתם, מרחפים־מחוללים ולא נטועים, בתוך מרחב הנייר הלבן, מנותקים מנוף מסוים, מתהווים כישויות רישומיות רבות עוצמה. שילוב ציורי הבנייה עם ציורי העצים בתערוכה חושף תפיסות ופרקטיקות שונות של דגני בגישתה לנוף ובבואה לתת ביטוי ציורי להתבוננותה במציאות ולתחושותיה כלפיה. בו בזמן העבודות מנכיחות את חוויית הייצוג בציור כמצוי במתח שבין כיסוי לחשיפה, בין גשמיות לשקיפות ובין פיגורטיביות להפשטה. 

 אירנה גורדון