אסנת בן דב | עבודות חדשות

אוצר: יואב בן דב
פתיחה: יום חמישי, 29.9.2016 בשעה 20:00
שיח גלריה בהשתתפות יאן ראוכוורגר ואוצר התערוכה יתקיים ביום שישי 7.10.2016 בשעה 12:00

קצה הלילה / אסנת בן דב
מאת: ניר הרמט

עבודותיה של אסנת בן דב מבקשות להרחיב את הפיזיות המיתית של האובייקטים אותם היא מצלמת.
היא מתכתבת עם הקשרים מתוך תולדות האמנות, מעמתת את הצגת החולף אל מול הנצחי ואת הקיים אל מול מה שסופו טמון בו. היא מבקשת לחצות את המציאות ולגעת בדבר עצמו, כמו גם בצופה בעבודותיה.
הקומפוזיציות בתערוכה הן ישירות ועדינות, מגלות את היופי הראשוני הטמון באובייקט ובמערכות היחסים שבין המוכר והפורמליסטי לבין רישומו הרך באור. היומיומי הופך נשגב, הגשמי לרוחני.
בן דב עושה שימוש בדממה ובזמן כבאיכות חומרית. היא מצלמת באור צפוני וטבעי, באור ראשון. העדשה שלה מגלה את ליטוף האור על גבי האובייקטים, בקצה הלילה.
היא משחקת במרקמים, לשה את הקומפוזיציות הקלאסיות ואת תבניות הידע המוקדמות שלה ושל הצופה ויוצרת היפר מציאות – כזו שהיחס בינה לבין הייצוג שלה הופר.
נדמה שבן דב מסדרת ומצרינה את הזמן וממזגת בין הראייה החיצונית לזו המתבוננת פנימה עד שהקומפוזיציה הופכת לתמונה של ריכוז מהפנט. העבודות נעות על התפר הדק שבין מציאות וחלום ונוגעות במקום הרגיש בו הרציונלי והאמוציונלי הופכים אחד. האפלה והאור כל כך מאוזנים עד שהם מנטרלים אחד את השני ומתירים חופש מנטלי מוחלט.
הקומפוזיציות מתכתבות עם מסורת של ציור טבע דומם ומחברות בין העין – לרגש – לאינטלקט. האובייקטים הופכים מטאפורה למשהו אחר, רוחני ומסתורי ומזמנים לצופה מבט חדש על המוכר. כמו קומפוזיטורית בן דב מלחינה את צילומיה, מפקיעה אותם ויוצרת פרסוניפיקציה המציתה את הדמיון; זוגות תפוחי העץ או הפלפלים כמו ממתיקים סוד בנשיקה, קלחי התירס עשויים להתעורר. האובייקטים מכילים איכות רורשאכית, כזו הצפונה באובייקט ואם נרצה, תחלץ ממנו. המבע הישיר בקומפוזיציות הופך לסוכן של משמעות אחרת, רחבה. העבודות משרטטות טריטוריה נפשית ורוחנית ומאפשרות מבט על היחסים שבין אובייקט לבין פסיכולוגיית המעמקים שלו והמטען האסוציאטיבי אותו הוא נושא. האמנית מחדדת את מצבי הרוח של דימויי הטבע אותם היא מצלמת ומעוררת את תחושת המסתורין הכלואה בדימוי.
הדימוי הוא רק הקרום השָׁלֵו אשר מתחתיו ומעבר לו מבעבעים הסודות האינטימיים ביותר של הבריאה. מתוך אלו נוצרת תמונה תודעתית של דמיון, של יצר ושל זמן מתקתק. לקומפוזיציות של בן דב יש מנגנון פנימי משל עצמן; התבוננות ממושכת מזמנת תחושה בה המציאות קיימת ונמוגה, נצחית (כבטבעו של הצילום) וברת חלוף, ניתנת לאחיזה לרגע אך מלאה בגעגוע.